אלי כהן – האיש שלנו בדמשק

ביום שלישי, 1965, דקות ספורות לאחר חצות, ידע אלי כהן כהם כי הגיעה שעתו למות.

צעדיהם המהירים של הסוהרים שהדהדו במסדרון ביח הסוהר 'אל מאזה' ונקיש המפתח במנעול תאו המבודד יכלו לעורר אצלו צל של ספק אולי מסכת העינויים האכזרית עומדת לשוב, אולי דמותו של הרב הישיש ניסים ענבו, שעמד בצד שפוף ומכווץ מכאב, הבהירה לו כי שעת ההוצאה להורג הגיעה.

מאה ימים חלפו מאז אותו בוקר שבו נתפס בדירתו בלב ליבה של דמשק. זהותו כמרגל נחשפה, והוא נותק מהעולם. מאז, עבר עינויים אכזריים ומשפט מתוקשר שבו הוצג לעם הסורי כמרגל גאוני, שטן בדמות אדם. עשרות אלפים יצאו באותו היום לכיכר קדושים לחזות בהוצאתו להורג. נשיא סוריה, גנרל אמין חאפז הורה להותיר את גופתו בכיכר העיר. על השק הלבן שבו נעטף נכתב : “ אליהו בן שאול כהן נידון למוות בשם העם הערבי של סוריה לאחר שנמצא אשם בכניסה לשטח צבאי סגור, ובמסירת ידיעות סודיות לאויב". רק מאוחר יותר נקבר בבית הקברות היהודי בעיר. עד היום עומדת דמשק בסירובה להחזיר את עצמותיו לישראל. להערכת שירותי הביטחון בישראל, העצמות ושירידי הגופה הועברו לאתר בנייה בעיר.

45 שנים חלפו מאז נתפס ונתלה אלי כהן, האיש לנו בדמשק, וחידת תפיסתו נותרה ללא פתרון. בשנים האחרונות נאספו עדויות חדשות מהצד הסורי, מהן מפתיעות ומרגשות.

אלי כהן נולד ב 1924 האלכסנדריה לזוג יהודים ממוצא סורי שהגיעו למצרים בילדותם. הוא למד הנדסה באוניברסיטת אלכסנדריה, אבל אז החלו פרעות ביהודי מצרים. כהן נטש את ספסל הלימודים והצטרף לתנועה הציונית, כדי לסייע בהעלאת יהודים לארץ ישראל. ב 1958 , הצטרף לבני משפחתו שעלו ארצה לפניו. הוא שכר דירה ברמת גן עם אחיו הצעיר אברהם ועבד במחלקת הנהלת חשבונות של המשביר המרכזי בתל אביב.

פחות משנה לאחר שעלה, נישא לבת עולים מעיראק ממשפחת מגלד – ואת ביתם קבעו בבת ים. שמונה חודשים אחר נישואיהם, ב 1960, גויס אלי כהן למשימתו הראשונה במוסד. במשך כמה חודשים עבר כהן הכשרה לתפקיד, שבה למד הצפנה, לימודי אסלאם ומבטאו הסורי שופר. מפעיליו בנו עבורו זהות בדויה והעניקו לו מסמכים הנושאים את השם כאמל אמין ת'אבת, זהותו היהודית ועברו המצרי נמחקו.

כהן התחזה לאיש עסקים שחזר למולדתו אחרי שנים רבות בגולה. תחילה הוא נשלח לבואנוס איירס והתבסס בקהילה הסורית והלבנונית. שם, בשגרירות הסורית, שירת הנספח הצבאי , קולונל אמין אל חאפז – מי שלימים יכהן כנשיא סוריה והאיש שיחתום על צו ההוצאה להורג של כהן. בחורף 1961, אחרי שבעה חודשים בארגנטינה, נחת אלי בדמשק. מפעיליו אמרו לו דבר אחד : ' נסה להגיע גבוה ככל האפשר'. הכינוי שלו היה " סוכן מספר 88.

כהן החל להעביר ידיעות באמצעות מכשיר המורס שברשותו, שאותו הסתיר בנברשת בתקרה. פעם או פעמיים בשנה יצא לאחת ממדינות אירופה, וממנה טס לחופשה בישראל, לבקר את הילדים שלא ראה ולא גידל – סופי, עירית ושי.

דמשק של אותם ימים סבלה מחוזר יציבות שלטוני. כהן הגיע אליה זמן קצר לאחר התפרקות הרפובליקה הערבית המאוחדת, אותו איחוד שלא צלח עם מצרים של גאמל עבד אל נאצר, וערב הפיכת הבעת'. הוא שלח מברקים קצרים ותמציתיים.

בארץ הותיר זוג הורים ושבעה אחים ואחיות, הצעיר שבהם אברהם.

אברהם שואל שאלות ומחפש תשובות, מה קרה שם ? יתכן שהייתה חפרפרת במוסד ? כי הרי באותה תקופה נתפס גם וולפגנג לונץ ( הלא הוא זאב גור אריה, איש מוסד שהוחדר לזירה המצרית ). זה לא קצת מוזר שבהפרש של כמה חודשים נתפסים שני סוכנים מובילים ?! ללנוץ היה יותר מזל ואחרי שנתיים בשבי הוא חזר.

מכתב הסורי האלמוני

ארבעים ושלוש שנים לאחר הוצאתו להורג של אלי כהן, התקבל באתר המקוון שהוקם לזכרו מכתב המיועד לאח אברהם.

אדם שהזדהה כמכר של אלי מהימים ההם בדמשק, העלה על הכתב סיפור שלם. שבעה עמודים עמוסים בפרטים ובשמות, בתיאורים בתיאורים חיים על פעילותו של כהן בסוריה ובגילויים מטרידים. הכותב האלמוני הציג עצמו כאזרח סורי והסתיר את שמו או כל פרט מזהה אחר. בדבריו הוא מגלה יחס של חיבה לכהן, ולאורך המכתב מקפיד לכנותו בשם בו הכירו, כאמל.

המסמך, מספק הסבר חדש, שונה מאלו שהיכרנו, על נסיבות נפילתו. “אדון נכבד", פותח הכותב האלמוני אל מכתבו, “ אני כותב לך למען ההיסטוריה וכהכר תודה לכאמל, שהתייחס יפה להרבה אנשים, ועל כך אספר בהמשך.

" הייתי בשנות העשרים שלי כאשר פגשתי את כאמל. הייתי פוגש אותו מפעם לפעם כי היה ידי של כמה מקרובי משפחתי. שמעתי גם הרבה שיחות בין קרוביי וידידיי בנוגע לכאמל. כאשר כאמל נעצר, נעצרו גם הקרובים שלי והיו בסכנת חיים. בשלב הזה התחלתי לאסוף מידע, ומאוחר יותר למדתי מהם פרטים בקשר למה שקרה באמת. כאמל חי בדירה, לא בווילה. הוא שכר אותה מהיית'ם קוטב, שעבד בבנק המרכזי של סוריה. ביקרתי בדירה הזאת הרבה פעמים.

" כאמל חי בצניעות רבה. בבית היו רק מיטת ברזל אחת, ארון בעל שתי דלתות, שולחן בחדר השינה, שבו השתמש כשולחן עבודה, מצלמת קנון ורדיו יוקר מתוצרת זניט. במטבח היה מקרר קטן וכירת גז קטנה. החדרים האחרים בבית היו ריקים לגמרי. בדרך כלל הוא אכל כריך גבינה לארוחת בוקר, ובצהרים מרק עוף משקית".

עדותו של החבר מדמשק רק מאששת את שידענו, כי בתחילה, קליטתו של כהן בסוריה נראתה מבטיחה. “ אם אמרת לו, אני רוצה שתופיע פעם בשבוע, בשבועיים, ואל תעשה כלום, אלא אם כן יש לך מה למסור – אז הוא היה מופיע ארבע פעמים בשבוע". חבריו בדמשק הרימו גבה לנוכח איש העסקים מארגנטינה, ששומר בקנאות על פרישות וחי בצנעה. הדברים עולים בבירור מעדותו של החבר המסתורי מדמשק : “ הוא הציג את עצמו כאיש עסקים עשיר שבא לסוריה לעשות עסקים. במשך השנה הראשונה הוא הגביל את מעגל הידידים שלו לאחדים בלבד, בהם שכנו, שיית'ם קוטב ואחיו ווחיד, שהיה הולל מובטל, וגם קצין צבא בשם מועאזה זהר א-דין.

" הוא היה אדם מתחשב ומאוד מנומס. כל אחד אהב אותו. אום ווחיד, אמו של השכן ובעל הבית הייתה שולחת לו ארוחת צהרים כמעט מדי יום. בתמורה הוא היה מטפל בה במסירות, משפחות רבות היו בקשר אתו, כדי להיות נשכרים מרווחיו בעתיד. בשנה הראשונה, כולם בדמשק חיכו לשמוע ממנו על העסק שהוא הולך להקים , אבל הוא לא נתן כל רמז ונהג לומר שהוא לומד את השוק. כששאלו אותו על קרוביו, או מה עשה לפני שחזר לדמשק, הוא נתן תשובות לא ברורות. הידידים שלו התפלאו איזה מן איש עסקים זה , שבא לסוריה לעשות עסקים, בזמם שאנשי עסקים סורים בורחים ממנה כדי לעשות כסף בחוץ.

" הרהיטים של היו דלים מאוד בשביל איש עסקים. הוא לא קנה מכונית והשתמש בתחבורה ציבורית. כשהוא בילה במסעדה עם ידידים, היה עושה הכל לגרום להם לשלם".

אבל כהן, כנראה, לא חש בעיניים השואלות, הוא אפילו הרגיש מספיק בטוח, כדי להיענות להצעה של רדיו דמשק להתארח בתכנית העוסקת בפזורה הסורית ברחבי העולם.

תשע דקות מרגשות

אצל אברהם נמצאה קלטת בה אלי כהן מרואיין : “נמצא איתנו היום בדמשק האח כאמל אמין ת'אבת", אומר המגיש, “ צעיר שהיגר ממנה כעלם וחזר אליה כגבר. לבו מלא אהבת הארץ", הוא ממשיך ומחמיא לאורח, לפני שיפנה אליו כדי לשמוע באריכות על מהגרים הסורים בדרום אמריקה. איש לא ידע שהאורח הנכבד הוא אלי מבת ים, סוכן המוסד שהוחדר לסוריה בזהות בדויה.

"הגולה הערבית באמריקה מורכבת רובה סוחרים. רוב האנשים הם מלבנון ומסוריה, והם חיים בארגנטינה ובמדינות אמריקה הלטינית", אומר אלי כהן ברדיו ב 1962. “כולם עוסקים במסחר . בהתחלה הם מכרו בגדים , עברו מבית לבית ומכרו. עכשיו כולם סיטונאים של בגדים. יש שכונה שכולה סוחרים גדולים, ורובם מהגולה שלנו – הם היו עוברים מבית לבית ומוכרים את הבדים במחיר עלות, בתוספת רווח. הם קנו אותם מאלו שנקראו 'המזרחיים', כולם סורים מהפזורה".

שואל אותו המגיש : “איך התמזל מזלך וחזרת לסוריה?”

" בדרך כלל נפגשנו במועדונים הערביים... כל אחד נסע למדינה שלו, חזר וסיפר כמה היא התפתחה", ענה כהן. “ הם היו מעודדים אותנו. אצלנו, תמיד הדם הערבי זורם בעורקים שלנו. שאלו גם אותי, לא ידעתי שום דבר. אמרו לי לספר משהו על הארץ שלי ולא ידעתי מה לספר. אמרתי שאני לא יודע. ואז אמרתי לעצמי, בוא נראה את הארץ שלי, נראה איך היא התפתחה".

המרגל הישראלי ממשיך ומשטה בשומעיו. הוא מספר שבארגנטינה עסק בתיירות ואמר : “היו לנו כמה בתי עסק וחברת תובלה גדולה בבואנוס איירס". כהן, בעצמו מהגר בן מהגרים.

בראיון סופי בתו תשמע לראשונה את קולו.

דילמה של אח

ביחידה שקיבלה את המברקים של אלי כהן מדמשק שירת מוריס כהן ז"ל, אחיו של אלי.

" את החלל שמותו הטרגי השאיר אני לא מצליח למלא גם לאחר שסייעתי להקים על שמו רחובות, גנים ציבוריים, בתי כנסת, בתי ספר ואפילו כוללים", סיפר האח מוריס שחזר בתשובה לפני עשר שנים, נתן ראיון זה ונפטר.

" הוא הותיר אחריו אלמנה צעירה מוקפת עוללים רכים שכמעט ולא הכירו א אביהם, הוא הותיר אחריו אם, שעד מותה, בגיל שמונים ושבע, המשיכו דמעות רותחות לזלוג מעיניה כשהיא סובלת מיגון עמוק ומגעגוע שלא כהה. שלושת ילדיו גדלו מוקפים בצללים של הנצחה שלא הביאו אתם נחמה.

" אני חש ונושא על בשרי את כאב השכול והיתמות, כשסביבי מתוחה עננה נוספת. שירתי בחיל המודיעין הישראלי ביחידה שהייתה אחראית ל'איש שלנו בדמשק' כשגיליתי שהידוע בשם כאמל אמין ת'אבת הוא לא אחר מאשר אחי, אלי. נצרתי את הסוד עמוק בלבבי כשאין ביכולתי להקל מעליי ולהתחלק במידע הזה עם נפש חיה, אפילו לא עם אלי עצמו.

מוריס היה צריך להחליט או להציל את אלי ותוך כך לבגוד במדינתו, או לחיות עם הידיעה.

מוריס נשאל מדוע לא חשף את אלי ? הוא השיב : “ החלופה הייתה גרועה באותה המידה. לא הייתי יכול להמשיך לחיות כשעליי לשאת את הכתם, בוגד בארץ הקודש. אבל החלטה זו, או נכון יותר התוצאות שלה, לא מרפות ממני. “ אלי אמנם לא נשכח, הוא נחשב לגיבור ונכנס לדיאספורה, נשיא על גלי אהדה, אבל ילדיו נותרו יתומים. לא הייתה להם כתף של אבא להישען עליה...”.

"יכולתי להציל את חייו"

מוריס כהן זכר היטב את היום שבו גילה את האמת על עיסוקו של אחיו.

"עבדתי ביחידת המודיעין של השב"כ, שם יכולתי לעשות שימוש בשליטה שלי בשפות רבות – אנגלית, צרפתית, עברית, ערבית, לאדינו וספרדית ובשלב מאוחר יותר גם פורטוגזית. בלי שהבנתי מדוע, ניגשתי מדי יום לארון מסמכים ושלפתי את תיקו של פלוני אלי כהן. לא ידעתי שהוא אחי, ובכל זאת התיק עניין אותי יותר מאחרים בלי שאבין מדוע. באחד מהמברקים שפענחתי בתיק זה מופיע המשפט ' האם נדיה קיבלה את מכונת התפירה?' חיפשתי בספר הצפנים ולא מצאתי שום קוד למילים נדיה או מכונת תפירה. הצגתי את המברק בפני הממונים והם הציעו לשמור אותו מבלי לפענח. המשפט הזה המשיך להטריד את מנוחתי.

"מאוחר יותר באותו היום ביקרתי בבית גיסתי נדיה וראיתי שם מכונת תפירה משוכללת במיוחד. 'תראה מה אלי שלח לי, לאף אחת אין מכונה כזו משוכללת', התפארה בפניי גיסתי ולא הבינה מדוע אני חיוור כל כך".

גם אז המשיך מוריס לחשוב שזהו צירוף מקרים. סיפור הכיסוי של אלי היה שהוא קניין של משרד הביטחון בארצות שונות בעולם, ועל כן יכול היה להיתקל במכונת התפירה המשוכללת".

עבר דרך מוריס מברק שהממונים בארץ מבשרים לאלי שהעלמה החלה ללכת. 'העלמה' היה כינוי חיבה של האחיינית שלי (אומר מוריס) שלא הלכה עד גיל שנתיים. "אמה וסבתה ניסו לפצות אותה על החיסרון באבא ודחפו לפיה מיני מתיקה. כשאלי היה מגיע ארצה הוא היה מתרגז נורא מכך שמפטמים אותה ומודאג מכך שהיא בת שנתיים והיא עדיין אינה הולכת. הממונים עליו ניסו להרגיע אותו. לאחר שראיתי את המברק מיהרתי לביתה של גיסתי, כשפחתי את הדלת דידתה לעברי 'העלמה'. באותו הרגע הייתי בטוח - המרגל עלום השם, האיש שלנו בדמשק, הוא אחי הבכור אלי.

מאז היה מוריס מוכה דאגה, זו שהדירה שינה מעיניו. “ אשתי חשבה שאני מאבד את שפיות דעתי ופנתה לרופא. הרופא הבין שהמצוקה נובעת 'מבעיות בעבודה' ונתן לי כדורי סרק בטעם מנטה. אשתי רצה אחרי והקפידה שאקח את 'התרופה' במועדים מדויקים. אני ידעתי שאני לא משוגע אלא משתגע מדאגה לאחי. עד פטירתו של אלי, לא ידע איש ששנינו עובדים במערכת הביטחון, אחד מאתנו מעבר לקווי האויב , והשני קורא מברקיו בארץ ונעשה חולה מדאגה".

ניחוש פרוע ?

"מוריס שמר על הסוד מכולנו אבל לא הצליח לשמור אותו מאלי עצמו", מספר האח אברהם. “באחד הביקורים של אלי בארץ הוא רצה לדעת אם יש לו טלפון, כי בתקופה ההיא היו מחכים חמש שנים עד לקבלת קו טלפון, ושאל אותו :” מה לא קיבלת קו טלפון ? “ מוריס ענה לו בשאננות : 'דווקא קיבלתי', וכדי לרמוז לאלי שהוא יודע מה עיסוקו החשאי, מסר לו את מספר הטלפון של הדירה שלו בדמשק.

יש בעניין להצביע על התנהלות לא תקינה של המוסד אם מוריס הצליח לחשוף אותו, כך טוען אחיו אברהם. מוריס גם כן סיפר על שורה נוספת של תקריות שחשפו אותו כביכול והמוסד התעלם.

" הדיילת הקבועה בקו שווייץ ישראל בחברת 'סוויס אייר' חלתה ובמקומה עלתה לקו דיילת מקו סוריה שווייץ. היא זיהתה את אלי – ופנתה אליו בערבית :”אדוני, מה אתה עושה כאן, זהו מטוס לישראל ? אלי עשה עצמו כלא מבין ערבית. הוא דיווח על כך לממונים עליו, אך הם לא עשו דבר.

"אני הייתי מעוניין לדעת אם אלי פעל מרצונו או תחת לחץ".

"כשעשיתי לו את תרגיל הטלפון, הידיים שלו רעדו, פניו האדימו אבל הוא סיים לכתוב את המספרים, התנצל שעליו לצאת ומיהר להתקשר לממונים עליו מטלפון ציבורי בסביבה. 'אתם מסכנים אותי' התלונן, 'איך זה שלאחי יש את מספר הטלפון שלי בסוריה?!' מעסיקיו טענו שאין להם מושג מיהו אחיו, וברור שלאחיו אין מושג במה הוא עוסק. 'הכל מקריות, הוא ניחש כמו שמנחשים בטוטו".

הרשת מתהדקת

ב 1963 התחוללה בסוריה הפיכת הבעת', ובעקבותיה עלה לשלטון הגנרל אמין אל חאפז. כהן סימן לעצמו את בעלי הבית החדשים בדמשק והתאמץ להתקרב אליהם. בערב נכח בעצרת פוליטית של המפלגה, ובלילה דיווח עליו לתל אביב. הוא התיידד עם סאלח ג'דיד, מאדריכלי ההפיכה ומי שידיח לימים את הנשיא הטרי, אמין אל חאפז. אבל מאותו הרגע הדברים החלו להשתבש, משהו בהתנהגותו של כהן נראה לחבריו מוזר. הידיד האלמוני מדמשק כותב על סדקים בהצגה המושלמת : “החשדות גברו ככל שחלף הזמן. בבית הוא נהג לקרוא רק את ביטאון הצבא, כתב עת שאיש בסוריה לא קרא.

"פעם מוקדם בבוקר, עלה אחד השכנים לגג הבניין שבו כאמל גר כדי לתלות כביסה וראה אותו שם שוכב על הרצפה ומתעסק עם מכשיר אלקטרוני. הוא שאל אותו למעשיו, כאמל נראה נבוך וטען שהוא בדק את האנטנה של הרדיו שלו כדי לשמוע חדשות מארגנטינה. השכן לא האמין והלך לספר את זה לווחיד קוטב, וזה הרגיע אותו.

" באביב של אותה שנה ביקש כאמל מחבריו לקחת אותו לאל חמה. הוא נסע עם ווחיד, עם הייתם ועם הקצין מועאזה זהר ל-דין. בדרך הם עברו ברמת הגולן. כאמל טען שהוא אוהב את הנוף וביקש לצלם כמה תמונות. כולם התנגדו, כי אסור היה לצלם שם, אבל הוא התעקש.

" באותו קיץ, הוא אמר שהוא נוסע לאירופה, כשחזר, הוא הביא אגרטל ועניבה לקרובים שלי. שמעתי אותו אומר שהוא קנה את המתנות בחנות הכי יקרה בצרפת. אחרי שהוא עזב, גלינו שהוא קנה קנה און בכלבו 'אל הינדי' בדמשק, הוא שיקר !

"התחילו לחשוד בו שהוא מרגל מצרי או עיראקי . הנשים המבוגרות הגנו עליו ואמרו, איזה נזק כבר יכול להיגרם אם הוא מרגל למדינה ערבית ?

" בינתיים התהדקה הידידות שלו עם מועאזה זהר ל-דין . מועאזה קודם ומונה למפקד האזור הצפוני בסוריה והיה קרוב משפחה של הרמטכ"ל עבד אל כרים זהר ל-דין. נוסף על כך , כאמל התחיל להתיידד עם אנשים שגרו בשכונת היהודים, חארת אל יהוד, והגרוע מכל, הוא החל ללמוד עברית באוניברסיטת דמשק.

" פעם אחת, באחד החגים, נשארתי עם כאמל לבד. הוא בא לבקר אותנו בביתנו. אמרתי לו 'יש לך דרכון ארגנטינאי, לא חשבת לבקר בישראל ? שמעתי שזו ארץ יפה' . הוא ענה : ' יכול להיות, אבל שמעתי מאנשים שביקרו שם, שהישראלים חיים בתנאים מאוד קשים. היהודים המערביים מתייחסים אליהם כבעלי חיים'.

"אחרי ההפיכה הוא יצר קשרי חברות עם אנשי מפלגת הבעת', אף על פי שדמשק כולה שנאה אותם, במיוחד אנשי עסקים. הוא התיידד עם השר ווליד טאלב ועם סלאח ג'דיד, לימים האיש החזק בסוריה. אבל כל מה שנאמר על מסיבות, אלכוהול ומתנות יקרות שהוא פיזר הוא שקר. אני חושב שהוא ניסה לחסוך על גרוש למשפחה שלו", כותב החבר מדמשק.

בסתיו 1964, כבר גמלה בלב חבריו של כהן ההחלטה שלא לשתוק יותר, ולו כדי לנקות את עצמם. הם חששו שכהם ייתפס והם ייעצרו כשותפים לפשע.”ווחיד סיפר", כותב החבר העלום מדמשק, “שהוא ישב עם כאמל ואמר לו – 'אני רוצה לתת לך עצת ידי. איש כאן לא מאמין שאתה איש עסקים, והקרבה שלך לבעת' חשודה מאוד. אם משהו ישתבש, אנשי המודיעין יקרעו אותך ואותנו לגזרים".

בחזרה אל הרשת

בשלהי שנת 1964, יצא אלי כהן לחופשתו האחרונה בישראל. היה זה לקראת הולדת בנו, ישי. סימני המתח נראו עליו היטב בבואו לשמחת הולדת הבן. הוא פרץ לעיתים בצעקות על בני משפחתו, דבר שלא היה אופייני לו כלל.

אומר אברהם אחיו: “ אח שלי שב לדמשק בפעם האחרונה, אל תוך הרשת שנפרשה לו, אולי היה זה בשוגג, אבל מפעיליו לא היטיבו להבין את גודל הסכנה למרות הרמזים שהיו בידם, ואולי הייתה חפרפרת, לעולם לא דע".

הגרסה הרשמית הייתה שאלי שידר הרבה מדיי, שעובד אלחוט בשגרירות הודו שמע לפעמים לאחר חצות הפרעות בתדר הקרוב לזה שבו הוא שידר למשרד החוץ ההודי. הוא דיווח על כך לממונים עליו. השגרירות דיווחה למשרד החוץ הסורי, וזה העביר את המידע למודיעין.

העיתונאי ג'קי חוגי, לא מסכים עם התאוריה הנ"ל, הוא הצליח למצוא ראיון בו מגלה אמין אל חאפז כי החשדות נגד אלי כהן עלו למעשה מרגע הגעתו לסוריה. ' הגיע אליי אחד מקציני המודיעין', סיפר חאפז בראיון , 'ואמר – יש לנו תיק מימי ההיפרדות', כוונתו הייתה לימים שלאחר פירוק האיחוד עם מצרים, בספטמבר 1961. הפרט הזה מחזק את גישתו של איש המסתורין מדמשק, ולפיה חבריו של אלי הם אלו שהסגירו אותו. עדות החבר מדמשק, שופכת אור נוסף על מה שהתרחש בימים ההם : “ווחיד ועאדל החליטו לדווח על כאמל לרשויות הסוריות. עאדל עשה את זה.

המודיעים הסורי החל לעקוב אחרי כאמל יותר משבוע. צילמו כל מי שנכנס לדירה שלו ויצא ממנה. הטלפון שלו החדש בבית היה בהאזנה. יום אחד, כשכאמל יצא, הם פרצו לדירה ומצאו שני חפצים שהוסתרו בחפיסת סבון, שבתוכם היה מטען נפץ. הם מצאו גם כדור ציאניד ומדר שהוטמן במחזיק ניירות מעץ.

"כשכמאל חזר הביתה, הוא נעצר. הם גם עצרו כל אדם שבא לבקר אותו וכל מי שהייה בקשר אתו. את יכול לדמיין מה עבר עליו במעצר ? השופט, אל ד'ילי, היה אידיוט ובור לעומת כאמל האינטליגנט. כל משפט היה מבוים".

"אויב אציל ונאמן"

" הייתי אז בבאר שבע שבפיקוד דרום כחייל סדיר. קראתי ידיעה קטנה בעיתון 'הארץ', שדיווחה כי סוריה טוענת שתפסה מרגל ישראלי. לא היה נקוב שמו של המרגל, אבל כבר הייתה לי תחושת בטן. ארזתי את הדברים שלי וחזרתי הביתה. לדאבוני ולצערי, ראיתי את נציגי המוסד בבית שלנו", משחזר האח אברהם את אותו יום מר ונמהר.

במשך שישה שבועות מאז נעצר, בנובמבר 1964 , נחקר אלי כהן בטרם הובא למשפט. כמה ימים לאחר מעצרו התקבל בבסיס המוסד מברק ממכשיר המורס שלו. המברק החיל שלוש שורות בלבד.

" אל לוי אשכול ומנהל המרגלים שלו", נכתב בו, “כאמל וחבריו מתארחים אצלנו זה שלוש שנים. אנחנו שולחים לכם מילות הרגעה בנוגע לגורל הבאים. על החתום – המודיעין הערי הסורי".

עד לרגע האחרון ניסה כהן להסתיר את מוצאו היהודי. לחדר החקירות הגיע הנשיא אמין אל חאפז בכבודו ובעצמו. לימים אמר אל חאפז כי בניגוד לפרסומים שמקורם בישראל – הוא לא הכיר את כהן מימיהם בבואנוס איירס, וכי את השם כאמל אמין ת'אבת שמע לראשונה רק לאחר שנתפס.

"הוא הודה שעבד לגורם זר, ישראל", אמר שנשיא הסורי לשעבר, “שאלו אותו מה שמו ושאלו אחרות – הוא לא דיבר. אחרי יומיים שלושה התקשרו אליי ואמרו " ' אדוני, תפסנו את הבחור הזה. שמו אמין כאמל ת'אבת, הוא מוסלמי שעובד לטובת ישראל'. אמרתי להם, אני רוצה לבוא לבקר אתכם, שאיש לא יזוז משם. נכנסתי והסתכלתי עליו, צעיר, הופעה נאה, פנים יפות, עיניים גדולות, ככה. הוא צעיר והם שואלים אותו שאלות".

"אברהם טוען שאל חאפז משקר, הוא הכיר את אלי טרם נעצר, יש לו תמונה המוכיחה זאת.

" במהלך השיחה התוודעתי אליו, איפה היה, לאן הלך", ממשיך הנשיא לספר בראיון. “ הזכיר שמות, אחד מהם בעלים של עיתון, ואמר שיש לו כמה חברים, ואז יצאו מפיו המילים האלה – 'בארגנטינה התפללתי בג'אמע אל אסלאם', במסגד אל אסלאם... המילה הפתיעה אותי. אנחנו לא אומרים ג'אמע, אנחנו אומרים מסג'יד. רק נוצרי או יהודי אומר ג'אמע".

"גם זו שערורייה", אומר אברהם, “ לא נתנו לו הכנה טובה מספיק במוסד והוא נכשל".

משפטו של כהן נפתח בשלהי פברואר 65', בבית הדין הצבאי בדמשק. עיתונאים לא הורשו להיכנס לאולם. מדינת ישראל שכרה את שירותיו של המשפטן הצרפתי, ג'ק מרסייה שאפילו לא הורשה לפגוש את כהן. הוא ישב באולם ונאלץ לצפות בסנגור שמינתה ממשלת סוריה מייצג את לקוחו. לימים העיד מרסייה, כי כהן מת בבדידות נוראה. “ העולם כולו התאמץ למענו והוא אינו ידע דבר על כך".

החבר מדמשק שופך אור נוסף על מה שהתרחש במשפט. “ עליך לדעת שכאשר כאמל הופיע באולם בפעם הראשונה, שניים ישבו על הרצפה כדי לתמוך ברגליים שלו, כי הוא בקושי יכול היה לעמוד. כשהוא הכריז את השם האמתי שלו ועל אזרחותו הישראלית, כל שאר הנאשמים היו המומים, איש לא דמיין שהוא ישראלי. כאשר הוציאו אותו מחוץ לאולם המשפט, הוא עבר ליד תא הנאשמים ולחש לקרובים שלי, ' אל תדאגו'. כל פעם שהייתה לו הזדמנות, הוא הרגיע אותם בעזרת סימן ביד או לחישה. הם חשדו שהוא יפליל אותם וימציא עליהם כל שקר אפשרי, אבל למרות העינויים שעבר, הוא לא הוציא מילה אחת שתזיק לחבריו החפים מפשע. הוא היה אויב אציל ואדם בעל מוסר גבוה" .

ב 18/5/65, בשתיים אחר חצות, הוצא כהן מתאו בכלא אל מאזה. בכיכר השוהדא חיכה לו תליין. במכתב הפרידה שלו לנדיה רק ביקש: “ התפללו לעילוי נשמתי".

מאמר זה , סוכם מכתביו של א.נתנאל : מחדל – בדרך לגרדום.